החלטה בתיק בש"א 916/05

1.         בפני בקשת העותרים שבעתירה העיקרית [עת"מ 279/05] לביטול פסק הדין מיום 5.9.05, שבו נדחתה עתירתם כנגד המשיבים [עירית אילת וראש העיר].

בקשה זו הוגשה ע"י המבקשים [העותרים] ביום 24.10.05, שעה שתלוי היה ועומד בפני ביהמ"ש העליון הערעור שהגישו העותרים כנגד אותו פסק הדין [בתיק עע"מ 9237/05].

בקשת ביטול פסק הדין נסמכת על טענת ב"כ המבקשים לפיה "עילת הבקשה מונחת תחת הכותרת של ביטול פסק דין, בשל הוצאתו במירמה".

ה "מירמה", הנטענת בבקשה זו, מתייחסת לטענות המבקשים לפיהן לא הביאו המשיבים לידיעת בימ"ש זה, במהלך הדיון בעתירה, דבר קיומם של "הליכים מקבילים" בפני מותבים אחרים של בימ"ש זה, כי לא הוצגו ע"י המשיבים מסמכים נוספים שראוי היה כי יביאום לידיעת ביהמ"ש, כי טענות המשיבים בהליכי עתירה זו עמדו בניגוד לטענותיהם ב"הליכים המקבילים" הנ"ל, כי המבקשים [העותרים] לא יוצגו כראוי במהלך הדיון בעתירה וכתוצאה מכך לא הוצגו מטעמם מסמכים וראיות שהיו מטים הכף לטובתם - ועוד טענות שכאלה.

2.         דין הבקשה להדחות על הסף, שכן אותה עילה חריגה ונדירה של ביטול פסק דין ע"י הערכאה הדיונית, לא תקום מלכתחילה אלא שעה שמדובר בפסק דין חלוט שאין לערער עליו, וכך נפסקו הדברים ע"י כב' השופט ד. לוין בבר"ע 58/89 פד"י מ"ג (1) 414, 416:

"נראה לנו שהערעור בדין יסודו ושני טעמים לדבר: ראשית, אין לבטל פסק דין בעילה של תרמית, אלא כשמדובר בפסק דין סופי שאין [עליו] עילת ערעור... שנית, עילת "המשפט החוזר" בעניינים אזרחיים קיימת, מטבעה, רק כשבעל דין אינו יכול למצות את זכויותיו במסגרת ההליכים הרגילים. ודאי שבנסיבות ראויות ירשה בית משפט [שלערעור - י.א.] לבעל דין, כל עוד ההליכים הרגילים לא נסתיימו, להביא ראיות נוספות במקום לעתור לביטול פסק הדין לאחר שיהפוך סופי. אכן אם בגדר הליכי הערעור סבר בית משפט זה [שלערעור - י.א.] שאין מקום להתיר הגשת ראיות נוספות, ממילא מיצתה מקור [המשיבה - י.א.] את זכויותיה ואין היא יכולה בדרכי עקיפין לתקוף את החלטותיו של בית המשפט העליון".

כמפורט בפתח הדברים, בקשה זו הוגשה שעה שערעורם של העותרים על פסק הדין תלוי היה ועומד בפני ביהמ"ש העליון וטרם החל הדיון בו.

זאת ועוד. במהלך הדיון בבקשה זו, מסר ב"כ המבקשים כי בכוונתו לפנות לביהמ"ש העליון בבקשה להתיר לו הגשת ראיות נוספות בערעור, וזאת ביחס לאותם מסמכים הנטענים בבקשה זו.

בהינתן אלה, דין הבקשה שבפני להידחות על הסף, עוד בטרם בחינת טענות ה"מירמה" לגופן.

3.         אוסיף ואציין כי גם אילו המדובר היה בפסק דין חלוט, שאינו ניתן לערעור - אין טענותיה של בקשה זו לגופן באות בגדר אותו החריג המצומצם והנדיר שבו יבוטל פסק דין חלוט בעילת מירמה.

            יפים לעניין זה דברי כב' השופט י. זילברטל בבש"א [ירושלים] 1507/05:

"תובענה לביטול פסק דין חלוט ["משפט חוזר אזרחי"] אינה עניין של מה בכך. בקבלת תובענה שכזו יש משום פריצת עקרונות יסוד שחשיבותם רבה, שעניינם בסופיות ההליכים המשפטיים. פריצה שכזו תיעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, כאשר שיקולי צדק יועדפו על פני שיקולי סופיות הדיון ..." [תק. מה. 2005 (2) 4687, 4689].

בחינת הטענות שבבקשה לגופן, מעלה כי חלקן אינו אלא נסיון לעריכת "מקצה שיפורים" נוסף בהצגת טענות העותרים בדרך שונה ובהדגשים אחרים מאלה בהם אחז ב"כ העותרים הקודם שייצגם בהליכי העתירה לגופה, וחלקן האחר אינו אלא טענות ערעוריות במהותן לגבי תוקף וצדקת המסקנות שבפסק הדין.

4.         בהודעה שהגיש ב"כ המבקשים ביום 11.1.06, נמסר על ידו כי הערעור שהגישו העותרים לביהמ"ש העליון כנגד פסק הדין - נמחק בשל אי הפקדת הערובה ע"י העותרים.

לאור זאת טוען הוא באותה הודעה, כי "בנסיבות אלה ירדה מעל הפרק סוגית הסמכות לדון בבקשת המבקשים [לביטול פסה"ד - י.א.], שכן אין עוד בנמצא ערעור".

            אין ממש בטענה זו.

ראשית, עומדת בפני העותרים האפשרות לנסות ולפנות בבקשה לביהמ"ש שלערעור להארכת המועד להפקדת הערובה - אם אכן אי מתן הערובה במועד נבע ממחדל של בא כוחם, כנטען באותה הודעה.

שנית, מערער שנמנע במודע ובמפגיע ממתן הערובה שנקבעה ע"י ביהמ"ש שלערעור, כמוהו כמי שויתר על ערעורו ועל זכותו לערער [ר' תקנה 431 לתסד"א]